פסק-דין בתיק ת"א 24365-09-10

1.         בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, ניתן פסק דין זה על סמך חומר הראיות שהונחו בפניי ולאחר שמיעת טיעונים בעל-פה, ללא הבאת עדים.

2.         עסקינן בתאונה מיום 7.8.07 במהלך עבודתו של התובע בחלוקת משקאות, כאשר על פי הנטען בתביעה, "לאחר סיום הפריקה/חלוקה אצל לקוח מסוים הנפגע עלה על המשאית על מנת לסגור את 'התריסים' אשר נמצאים על המשאית... התובע משך את החוט על מנת לסגור את התריס ולפתע החוט נקרע דבר אשר הביא לנפילת התובע מעל המשאית..." (סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן - ההדגשות לא במקור).

            הנתבעות חולקות על אירוע התאונה ועל אופן התרחשותה. לאור ריבוי הגרסאות שמסר התובע, כך לדידן, ביקשו הנתבעות לדחות את התביעה. באשר לסיווג האירוע נחלקו הנתבעות בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד), אם לאו, תוך שכל אחת מהן מבקשת לאמץ גרסה אחרת של התובע.

החבות

3.         נדון תחילה בשאלת החבות. בכגון דא סבורני שהתאונה דנן אינה תאונת דרכים כמשמעותה בפלת"ד, שכן חוסה היא תחת כנפיה של החזקה הממעטת שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לפלת"ד.

            לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהונחו בפניי, אני קובע כי התאונה ארעה במהלך ביצוע "פעולת לוואי" שהינה "חלק אינטגרלי" של פעולת הפריקה של הסחורה וקשורה עמה "בקשר הדוק". ראה רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני ואח', פ"ד נו(3) 495, רע"א 7617/97 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פדל אלשעאר ואח', פ"ד נ"ה(1) 861 וכן רע"א 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המל"ל (מאגרים משפטיים).

4.         בעניין איילון נקבע מפורשות, כי "יש לראות בסגירת דלתותיה האחוריות של המשאית על ידי הנפגע משום השלמת פעולת הטעינה, ועל כן מדובר בפעולה שבאה בגדר החזקה הממעטת שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לפלת"ד.

            דברים אלה יפים גם לענייננו, שכן סגירת התריסים ע"י התובע בדנן היתה בסמיכות לסיום הפריקה (כפי שעולה מתצהיר התובע ועדות העובד אברהים ג'מל) וכאשר סגירה זו נדרשת ונחוצה לסיום הפריקה והשלמתה. אם כך, המדובר בפעולת לוואי שהיא חלק אנטגרלי של פעולת הפריקה ומשכך אינה בבחינת "תאונת דרכים" על פי הדין.

            בקובעי זאת מצאתי לאמץ אפוא את גרסת התובע בתצהירו (ת/1) אשר נתמכת ע"י גרסתו של ג'מל ולדחות את יתר התיאורים שפורטו במסמכים האחרים. גרסה זו הינה הגיונית וקוהרנטית ועולה בקנה אחד עם סדר האירועים עובר לתאונה.

5.         יוטעם, שגם ב"כ התובע בטיעוניו סבור כי לא מדובר בתאונת דרכים  והוא השליך את יהבו על הנתבעת מס' 2 שהתרשלה, לדידו, בהדרכת התובע ולא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה.

            בכגון דא, ראיתי לדחות את טענת הנתבעות 1 + 2 לעניין מתן עדיפות לשימוש המוכר ברכב שהינו הירידה מהרכב, גם אם מתקיימת פריקה, שכן בענייננו ראיתי לקבל את הגרסה כי הפריקה הסתיימה וקריעת החבל היתה במהלך סגירת התריסים שהינה פעולת לוואי אינטגרלית לפריקה.

6.         באשר לאחריות של הנתבעת מס' 2 לתאונה, הרי שמצאתי לקבוע כי מוטלת עליה אחריות מלאה לאירוע וכאשר מצד התובע לא היה כל אשם תורם להתרחשותו. אין חולק כי סגירת התריסים של המשאית בדנן נעשתה ע"י משיכה בחבל. לתובע לא היתה כל אופציה אחרת. הדברים עולים מפורשות מהראיות שהונחו בפניי.

            העובדה כי החבל נקרע יש בה כדי להעיד על כך שהנתבעת מס' 2 כמעבידה, לא סיפקה לתובע כלים תקינים לצורך ביצוע עבודתו. קריעת החבל אף מעבירה את נטל ההוכחה לשכמה של המעבידה שכן מתקיים בכגון דא הכלל של הדבר מעיד על עצמו כמשמעותו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

7.         יודגש, כי הפסיקה הטילה על מעביד חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. במסגרת חובה זו על המעביד לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה ותקינה. מעביד סביר חייב לצפות כי בהעדר סביבה תקינה ובטוחה ייפגעו עובדיו.

            בענייננו, היה על הנתבעת לספק לתובע כלים בטוחים יותר לצורך סגירת דלתות המשאית בעת הפריקה והטעינה. משלא עשתה כן, יש לחייבה במלוא האחריות לתאונה. מאותו טעם, אין להטיל על התובע אשם תורם, על אף שעבר הדרכות, שכן פעל כנדרש ממנו לצורך סגירת הדלתות.

הנזק

8.         באשר לנזק, מוסכם כי התאונה לא הותירה אצל התובע נכות צמיתה. התובע טוען, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו שבר בכף ידו השמאלית, פגיעות בצוואר ובגב תחתון וכי שהה באי כושר תקופה ארוכה במשך חמישה חודשים, במהלכה עבר סדרה של בדיקות, טיפולים פיזיוטרפיים וריפוי בעיסוק.

            נזקיו של התובע, לדידו, הם הפסדי שכר בגובה ההפרש בין תגמולי המל"ל לבין שכרו האמיתי שמבוסס על ימי עבודה ועמלות אספקה וכן אי קבלת עמלות אספקה בחודשים נובמבר ודצמבר שבהם חזר לעבודה. התובע טוען להפסד שכר כולל (לרבות זכויות סוציאליות) בסך 15,490 ש"ח. בנוסף עותר התובע לפיצוי בגין עזרה וסיוע מהזולת (סך של 7,000 ש"ח) וכאב וסבל.

9.         בשאלת הנזק היתה הסכמה בין הנתבעות. לדידן, עסקינן בפגיעה ממוקדת ואשר התובע החלים ממנה לחלוטין. נטען, כי לתובע שולם מלוא שכרו, שכן הוא שולם על חשבון ימי המחלה, שעה שאין התובע זכאי לפדיונם.